<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג ח"ה</h1>
<h2>דף מח.</h2>
עולה עמו ואינה יורדת עמו אפי' לאחר מיתה לענין קבורתה או למקוננות ואפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת כגון אם הלך הוא למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה אפילו לפי כבודו וכל שכן לפי כבודה ופירשו בירושלמי עולה עמו בדברים גדולים שבני המשפחה רגילין בהם וכן כתבו התוספות כתובות. מי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא תכשיטין לאשתו ולא צדקה ולא אמרו אלא ליוצא לדעת כתובות מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ופרש"י ואשתו תובעת מזונות שלותה ואכלה קודם שבא ואמר כי היה לך להתפרנס ממעשי ידיך שאם לא היו מלוים לא היתה דוחקת עצמה. ואין אומרין לה כשתובעת מזונות שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות כתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו איבד מעותיו פירוש ואינו נותן לו אפילו מה שההנהו ולא דאמי ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות התם מהנכסי' הוא בעין השבח אבל כאן מה שבח יש אין זה אלא להצילו מבעל חוב או כמבריח ארי זה הדין בתרא ומחלוקת בירושלמי [פ"ד ה"ו] אם קברה אם הבעל חייב לשלם ויש מי שפסק דגובה מעותיו ויש מי שפסק שהפסיד מעותיו כמו במזונות וכן פסק הרשב"א והרמב"ם ז"ל כתב דהפסיד. ודוקא שעמד אחר ופרנסה אבל לותה ואכלה הבעל חייב לשלם. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף כלומר כשיבא לאחר מותו לגבות כתובה ולא תשבע בתחלה ובשלשה חדשים שיצא שנשאה אין פוסקין דאין אדם מניח ביתו ריקם. ואם כשבא הבעל אומר אני פסקתי לה מזונות נאמן ופרש"י נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה והתוספות כתבו נאמן להצריכה שבועה אם מכרה בי' דין או היא שמכרה אפילו לותה גובה בשבועה מה שלותה ואכלה והרא"ש כתב דנאמן שפסק לה ויפטר וכן כתב רב אלפס. והרמב"ם כתב שאם מכרה מעצמה או מכרו בית דין שנאמנת בשבועה בנקיטת חפץ שלא פסק ואם לותה נשבע שבועת הסת ונפטר שהניח וישאר החו' עליה כתובו'. חייב אד' לזון בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים כמו עד שש שנים אבל הקטנים כלומר ביותר משש אין כופין אותו לזון אבל מכלימין אותו ומכריזין עליו בצבו' ואומ' פלוני הוא אכזרי ואינו רוצה לזון בניו ויותר גרוע הוא מעוף טמא שזן אפרוחיו וזה אינו רוצה לזון בניו. וכל זה שאינו אמוד ואין אנו יודעין אם הוא ראוי לתת צדקה אבל אם הוא אמוד שיש לו כפי הראוי לתת לצדקה שיספיק להם כופין אותו לזונם עד שיהיו גדולים. ומכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו העניים או על שאר עניי העיר ורב האיי כתב כי אפילו אמוד לא כייפינן ליה אלא בדברים אבל אין יורדין לנכסיו. וכתב הרמ"ה שאפילו יש להם נכסי' שנפלו להם מבי' אמן חייב לזונם כיון דתקנת חכמי' היא זכו במזונותיה' אפילו יש להם להתפרנס משלהם וחייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכם בלבד כתובות [מ"ט ע"ב]. מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו ובנותיו ותכשיט אבל לא צדקה ולא דמי למי שהלך למדינת הים כי אותו יצא לדעת והיה לו לצוות אם היה רצונו ואם יש בעיר צדקה קצובה נותנין להם כתובות. בעל אוכל פירות בחיי אשתו וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כתובות. תקנו מזונות שיזון אשתו תחת מעשה ידיה שהם שלו וקבורתה שחייב תחת כתובתה שיורשה ופרקונה שיפדנה אם נשבית תחת פירות נכסי מלוג וכתבו התוספות ואף על פי שתקנו פרקונה תחת פירו' הוא תועלת שלה שלפעמים לא ישיגו הפירות או אין לה ויפדנה משלו עם כל זה אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות אין שומעין לה דפירי עיקר כלומר עיקר התקנה הוא פירות ועליה תקנו פרקונה ולא דמי למזונות שיכולה לומר איני נזונת ואיני עוש' כי פרקונה היא שלא תטמע בין הגוים וכן כתב הרא"ש לא שהמזונו' תקנת חכמים אלא מדאוריתא וכן כתב הרמב"ם ז"ל כתובות [מ"ז ע"ב].
<h2>דף נא.</h2>
לא כתב לה אם תשבאי אפרוקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנה אהדרינך למדינתך חייב כי כל תנאי בית דין אף על פי שלא כתב כמאן דכתב דמי ובכהונה אינו יכול להחזיר' אם נשבית שאפילו נאנסה אסורה לבעלה ועל כן כותב לה שיחזירנה למדינתה כתובות. כל שאיסור שביה גור' לה כגון אשת כהן חייב לפדותה אבל איסור דבר אחר גורם לה כגון אלמנ' לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזר' ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה כתובות. נשבית והיו מבקשים עד עשר' בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. נשבית והיו מבקשים ממנה עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה שנייה אינו פודה ביתר מכתובתה אבל פודה אותה שנייה אם לא יהיה יותר מכתובתה ופרש"י דאינו פודה כלל דלא תקינו לאשה אלא פדיון א' וכן נראה עיקר. ואם נשבית פעם שנייה ורוצה לגרשה הרי זה מגרש ותפדה עצמה בכתובתה והוא שיהיה בכדי דמיה. ועוד כתב הרמב"ם ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה כתובות והתוספות פסקו דהא כרשב"ג דאם פרקונה יותר מכתובתה אין פודה אותה אפילו בכדי דמיה. אמר הבעל הרי גיטה וכתובתה תפדה עצמה אינו רשאי כתובות. מחלוקת מן המפרשים בכתובות על ההיא שבויי מלכות הרי הן כשבויי' כי לפי פרש"י ושאר המפרשים אין לך שבויה מותרת לבעלה אלא אותה שנשבית למלך או לסטים אבל נשבית ביד אדם גדול ועשיר אסורה לבעלה ומאחר שהיא אסורה אין חייב לפדותה ולפי שאר מפרשים כל השבויות שלנו בזמן הזה כולן מותרות לבעליהן בכתובות. לקתה חייב לרפאתה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה לגבי בעל אלא ביתומים לא. ורשאי בעל לומר הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה ואין ראוי לעשו' כן מפני דרך ארץ כתובות. אנוסה ובת אנוסה ובת שניה ובת (אנוסה) [ארוסה] בעיא בגמרא [נ"ד ע"א] אם יש להם מזונות וכולן עלו בתיקו ואינן חייבין יורשים לזונם אבל בחייו זנם כשאר בניו עד שש שנים כך כת' רב אלפס ופירש הראב"ד ובת אנוסה מיירי שנשאה אחר כך ונולד' הבת קודם שכתב לה כתובה דאי לא נשאה לאמה פשיטא דאין לה מזונות לבת דלא עדיף מאמא כתובות.
<h2>דף נח:</h2>
אשה שאמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה כי המזונות הם עיקר התקנה ומעשה ידיה תקנו משום איבה שלא יאמר (איני) [אני] זנה בתקנת חכמים (ואיני) [ואינה] נותנת (לו) [לי] מעשה (ידי) [ידיה] אם כן הוא לתועלתה ולפיכך שומעין לה ואפילו להפקיע לעולם מעשה ידיה מבעלה ואינה עושה שום מלאכה ממלאכות שהאשה חייבת לבעלה חוץ שאופה ומבשלת ועושה צרכי הבית וכן כתב רבינו אפרי' כתובות ולא תהיה בטלה שהבטלה מביא' לידי זמה אלא כופין אותה שתעשה מלאכה ותהיה שלה וכתבו המפרשים שיכולה לחזור בה כל זמן שתרצה ולא דמי לבעל שכתב דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' כי התם מיד זכת' היא בנכסים. כתב הרמב"ם ז"ל באישות פי"ב היה עני ביותר ואין יכול ליתן לה כתובה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצ' ידו ויתן. בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשו' בידו ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לליל שבת ותמהו עליו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה כי דוקא כשיש לו כופין מאחר שאינו רוצה לזון אבל אם אין לו אין כופין כמו בעל חוב שאי' לו וכן כת' רבינו תם בתשו'.
<h2>דף נט:</h2>
ואלו מלאכו' שהאשה עושה לבעלה מטחנת או טוחנת בריחים של יד ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנו עד כ"ד חדש ומצעת מטה ועושה בצמר אבל לא בפשתן מפני שמסריח הפה ומניקה בנה ואפילו תאומי' אם יכולה להניקם ולא בן חברתה ואפילו בן בעלה ועוד פשוט הכניסה לו שפחה א' לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתי' אינה מבשלת ואינה מניקה בנה שלש אינה מצעת המטה ואינה עושה בצמר וה"ה אם הכניסה לו ממון הראוי לקנות שפח' לאדם שיש לו משלו ממון בזה או שמצאת שיש לו משלו. ואם הכניס' כמה שפחות ואפילו מאה עושה שום מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה כתוב בירושלמי [פ"ה ה"ו] ז' גופי מלאכות מנו ושאר המלאכות לא הוצרכו למנותן תוספתא מקום שנהגו שלא לעשות אחד מכל אלו אינה עושה. ועוד פשו' נדרה שלא להניק כופה ומניקתו נתגרש' אינו כופה ואם היה בנה מכירה כופה ונותן לה שכרה פירו' נתגרשה אינו כופה דוקא כשמוצא מניקה אבל אינו מוצא או שאין לו שכר המניקה כופה ומניקתו אפילו אינו מכירה וסומא כמו כן יכול להכירה בריח ובטעם החלב. ומכמה מכירה מבן חמשים יום כלומר אם אינו רוצה לינק כלל אחרת אפילו בן יומו סכנה היא וכופה כמו שאמרנו אבל כל חמשים יום בחזקת שאינ' מכירה ואינו צריך לבדוק ואפילו הוא נראה שאינו יונק אחרת מקרה הוא כי לבסוף יינק אחרת אבל אם הוא בן חמשים יום או אינו רוצה לינק בעי בדיקה אבל אם רוצה לינק אחרת אפילו בן שנה כך פירש הרא"ש ויש מי שפירש שעד חמשים יום צריך בדיקה ובן חמשים אינו צריך בדיקה אלא כופה ומניקתו ומעשה שם פשוט שבדקו והושיבו האשה בשורת נשים אחרות והתינוק חזרוהו וכשהגיע לאמו הכירה. ועוד פשו' נתנו לה בן להניק הרי זה לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה ולא תאכל עמו דברים הרעים. פסקא קימעא אוכלת הרבה משלה כלומר פסק לה אבי הולד מזונות הראוי לה והיא רוצה לאכול הרב' תאכל משלה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם. ועוד פשוט היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק לה שומעין כי צער לה אם לא תניק בנה. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק רואין אם הי' לאו אורחא לה שומעין היא אורחא והוא לאו אורחיה אינה מניקה כי עולה עמו ואינה יורדת עמו וה"ה לכל שאר המלאכו' עד שיהא אורחיה ואורחא. ועוד ואפילו הכניסה לו כמה שפחות מוזגת לו כוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו ומצעת לו המטה ועומדת כל היום לשמש לפניו. היא אומר' שיש לו ממון לקנו' או לשכו' שפחה והוא אומר שאין לו עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה וחייבת לטרוח בפני כל הסמוכין על שולחנו. ומה שאמרנו שהבטלה מביא' לידי זמה ואפי' מתעסק' לשחק ולגדל ולהשתעשע בכלבים קטנים או בדברים אחרים של הבל שאין לחוש שיבא לידי שעמום עם כל זה חיישינן ויעשה שום מלאכה ולא כל היום אלא מקצת היום הכל לפי עשרו ומכל מקום מעשה ידיה לבעל כתובות. אין כופה אותה לעמוד לשמש לפני אביו ולא לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופ' ליתן תבן לפני בקרו זה הדין פשוט. ונראה לפרש בהמתו שרוכב עליה כן כת' הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכתבו התוספות וכל זה שאמרנו שכופה בשלא הכניסה לו שפחות כתובות.
<h2>דף סא:</h2>
עונה האמורה בתורה רוצה לומר תשמיש הכל לפי מלאכתו הטיילים כלומר אדם עשיר ומעונג ואינו מתעסק בשום דבר עונתו בכל יום הפועלים שלנים בביתם הלילה שתים בשבת כלומר פעמים בשבוע ודוקא שעושין מלאכה בעירן אבל בעיר אחרת אפילו באים לביתם בכל לילה עונתן פעם אחת בשבוע החמרין אחת בשבת ופועלין יוצאין שלא ברשות נשותיהן שבת אחת כלומר שלא ילינו בביתם ז' ימים ובשמיני ילינו בביתם הגמלים אחת לל' יום הספנין אחת לששה חדשי'. ומכולן שאמרנו למעלה שאם הדיר אשתו שימתין שבת ולא יותר אפילו שיש מהם שעונתן לששה חדשים. ועונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת והתלמידים היוצאין ללמוד תורה שלא ברשות נשותיהן אחד לשלשים והרא"ש כתב חדש אחד ללמוד וחדש אחד בביתו. ומי שתורתו אומנותו לומד כל אותם הימים שנתנ' לו רשות ואינו חושש לאורחא דמילתא כתובות.
<h2>דף סד:</h2>
אדם מחוייב לשכור עצמו לעשות מלאכ' לפרנס אשתו והראי' מהכתוב' שכתב ואנא אפלח ואוקיר כתובו'. משרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטים או מד' קבין שעורים אם מנהג העיר לאכול שעורים ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרגרו' או מנה דבלה ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אח'. ונות' לה מטה מפץ ואם אין לו מפץ מחצלת להציע תחתיה וכיפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלי' ללבוש של חמשים זוז משנה לשנה ונותן בגדים חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלותיהן בימות החמה והשחקים שלה. ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ונותן לה בכל שבוע מעה כסף לצורכה כמו למרחץ ולכובס ואם אינו נותן לה מעה כסף מותר מעשה ידיה שלה. והיא עוש' משקל ה' סלעי' שתי ביהוד' או עשר ערב במלאכה ממעשה ידיה ודוקא במשרה אשתו על ידי שליש שאין מתעסקת בצרכי הבית אבל שרה עמו אין נותנין לה לעשות מלאכה כל כך ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה שהקטן יאכל עמה. ודוקא בעני שבישראל אבל עשיר נותן לה מאכל ומלבוש וכל מה שצריכה הכל לפי כבודו. ויין אין פוסקין לה ואם רגילה בו פוסקין לה ואם היא מניק' מוסיפין לה יין שהו' יפה לחלב. מותר מזונות לבעל ומותר בלאות לאשה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וכל אלו הדברים לפי מנהג העיר והמאכלים והמלבושי' והמלאכו' שרגילו' הנשים וכל זה לעני שבישראל. וחייב ליתן לה מדור בית של ארבע אמות על ד' אמות ותהיה רחבה חוצה לו כדי להשתמש בו ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו וכל מה שהוא מנהג המקום מבגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה ופוך וסרק ותכשיטיה כל אלו חייב ליתן לה אפילו עני שבישראל אבל עשיר כל אלו הדברים לפי עשרו כתובות. רשות ביד אשה לומר איני נזונת על ידי אחר אלא על יד בעלי והמשרה אשתו על יד שליש כשקבלה עליה. וכתב הראב"ד דמיירי שעושה מלאכה בעיר אחרת ועונתו מע"ש לע"ש שאם היה עמה בעיר אינו משרה אותה על ידי שליש. ויכול לאכול כשהוא בעיר הוא לבדו והיא לבדה כתובות.
<h2>דף סה:</h2>
מציאת האשה ומעשה ידיה וירושתה לבעל ואוכל פירו' נכסי מלוג בחייה וכן הדין בכל מה שהיא מרווחת באי זה ענין שיהיה. אם חבלו בה בשתה ופגמה בזמן שבסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק אחד ומן החלק שלה ילקח קרקע והוא אוכל פירו'. והצער שלה וכתב רב אלפס ואם אמדוה לעשרה יומי ועבדו לה סמא חריפא ואתסי בשלשה יומי בכלל צער הוא והוי דידה המות' שצערה עצמה בסמא חריפא. ושבת הוא של בעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה וריפוי הוא לרופא לרפאתה. ואם חבל בה הבעל יש יכולת לב"ד ליסרו ולהחרימו ולנדותו ולהלקותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך אפילו בבבל כי הא דרב פפא קץ ידא כי אין ראוי לבן ברית כי חייב לכבדה יותר מעצמו ועולה עמו ואינה יורדת שזה דרך הגוים והתורה אמרה כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער או יוציא ויתן בכתוב' כך כתב רמ"ה בתשוב'. וכתב הרמב"ם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת ואין לבעל בהן פירות ואם רצה ליתן דמים לאחר תתן וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חוליה ותמה הראב"ד על הרמב"ם דהא בתוספתא כתב בין שחבלו בה אחרים בין שחבלה בעלה ילקח הוא קרקע והוא אוכל פירותיו. ועוד פשוט שם כי מציאה על ידי הדחק כלומ' שאינה מתבטלת ממלאכה בהעדפה או מעשה ידיה שעל ידי הדחק ודין אחד להם כתובות. פוסקין מזונות לאשת איש ואפי' גדולה וספקה ממעשה ידיה כי הא דאמרי' דלא איבדה מזונות אם לא תבעה דוקא באלמנה אבל באשת איש כל יום שלא תבעה אבדה מזונות דאמרינן מסתמ' מחלה דדרכן להיות מגלגלו' על דעת בעליה' כתובות [ק"ז ע"א]. האומר איני זן ואיני מפרנס אין כופין אותו להוציא אלא כופין אותו לזון כתובות. האומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה בגמרא כתובות.
<h2>דף ע.</h2>
יכול הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שיספיקו לה ונראה דאם חלתה חייב במזונותיה ולרפאתה בכתובות. האומר לאשתו אין רצוני שיבואו אביך ואמך ואחיותך לביתי שומעי' לו ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר והולכ' לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה שאין כופין האדם שיכנסו אחרים ברשותו וכן היא שאמר' אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיך ואיני שוכנת עמהם בחצ' אחת מפני שהן מריעין לי ומצערין לי שומעין לה שאין כופין האדם שידורו אחרים ברשותו ע"כ מהרמב"ם וכתב גאון בתשובה כי שומעין לה ואם לאו יוציא ויתן כתובתה. נשאל מהרב אלפס אם נתקוטטה אשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה וכן אם קבל הבעל וטען שיש עליו הפסד בדיר' חמותו עמה ולא התנו בשעת קדושין שידורו עמה' יש מן הדין להוציאן או לא תשובה המנהג בכל בתי דינין שכל מי שנתפס בכך שומעין לו ונותנין לו אשה נאמנת שתדור עמהן עד שיתברר לה ממי מהן נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חברתה. והאיש שאמר איני דר במדור הזה מפני בני אדם רעים או פרוצים או גוים שבשכונתי ואני מתירא מהן שומעין לו ואפילו שלא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע ואפי' היה המדור שלה מוציאה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים וכן היא שאמרה כן אף על פי שהוא אומר איני מקפיד שומעין לה מפני שהיא אומרת אין רצוני שיצא עלי שם רע בשכנות אלו.
<h2>דף קז.</h2>
עולה עמו ואינה יורדת עמו אפי' לאחר מיתה לענין קבורתה או למקוננות ואפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת כגון אם הלך הוא למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה אפילו לפי כבודו וכל שכן לפי כבודה ופירשו בירושלמי עולה עמו בדברים גדולים שבני המשפחה רגילין בהם וכן כתבו התוספות כתובות. מי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא תכשיטין לאשתו ולא צדקה ולא אמרו אלא ליוצא לדעת כתובות מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ופרש"י ואשתו תובעת מזונות שלותה ואכלה קודם שבא ואמר כי היה לך להתפרנס ממעשי ידיך שאם לא היו מלוים לא היתה דוחקת עצמה. ואין אומרין לה כשתובעת מזונות שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות כתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו איבד מעותיו פירוש ואינו נותן לו אפילו מה שההנהו ולא דאמי ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות התם מהנכסי' הוא בעין השבח אבל כאן מה שבח יש אין זה אלא להצילו מבעל חוב או כמבריח ארי זה הדין בתרא ומחלוקת בירושלמי [פ"ד ה"ו] אם קברה אם הבעל חייב לשלם ויש מי שפסק דגובה מעותיו ויש מי שפסק שהפסיד מעותיו כמו במזונות וכן פסק הרשב"א והרמב"ם ז"ל כתב דהפסיד. ודוקא שעמד אחר ופרנסה אבל לותה ואכלה הבעל חייב לשלם. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף כלומר כשיבא לאחר מותו לגבות כתובה ולא תשבע בתחלה ובשלשה חדשים שיצא שנשאה אין פוסקין דאין אדם מניח ביתו ריקם. ואם כשבא הבעל אומר אני פסקתי לה מזונות נאמן ופרש"י נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה והתוספות כתבו נאמן להצריכה שבועה אם מכרה בי' דין או היא שמכרה אפילו לותה גובה בשבועה מה שלותה ואכלה והרא"ש כתב דנאמן שפסק לה ויפטר וכן כתב רב אלפס. והרמב"ם כתב שאם מכרה מעצמה או מכרו בית דין שנאמנת בשבועה בנקיטת חפץ שלא פסק ואם לותה נשבע שבועת הסת ונפטר שהניח וישאר החו' עליה כתובו'. חייב אד' לזון בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים כמו עד שש שנים אבל הקטנים כלומר ביותר משש אין כופין אותו לזון אבל מכלימין אותו ומכריזין עליו בצבו' ואומ' פלוני הוא אכזרי ואינו רוצה לזון בניו ויותר גרוע הוא מעוף טמא שזן אפרוחיו וזה אינו רוצה לזון בניו. וכל זה שאינו אמוד ואין אנו יודעין אם הוא ראוי לתת צדקה אבל אם הוא אמוד שיש לו כפי הראוי לתת לצדקה שיספיק להם כופין אותו לזונם עד שיהיו גדולים. ומכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו העניים או על שאר עניי העיר ורב האיי כתב כי אפילו אמוד לא כייפינן ליה אלא בדברים אבל אין יורדין לנכסיו. וכתב הרמ"ה שאפילו יש להם נכסי' שנפלו להם מבי' אמן חייב לזונם כיון דתקנת חכמי' היא זכו במזונותיה' אפילו יש להם להתפרנס משלהם וחייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכם בלבד כתובות [מ"ט ע"ב]. מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו ובנותיו ותכשיט אבל לא צדקה ולא דמי למי שהלך למדינת הים כי אותו יצא לדעת והיה לו לצוות אם היה רצונו ואם יש בעיר צדקה קצובה נותנין להם כתובות. בעל אוכל פירות בחיי אשתו וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כתובות. תקנו מזונות שיזון אשתו תחת מעשה ידיה שהם שלו וקבורתה שחייב תחת כתובתה שיורשה ופרקונה שיפדנה אם נשבית תחת פירות נכסי מלוג וכתבו התוספות ואף על פי שתקנו פרקונה תחת פירו' הוא תועלת שלה שלפעמים לא ישיגו הפירות או אין לה ויפדנה משלו עם כל זה אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות אין שומעין לה דפירי עיקר כלומר עיקר התקנה הוא פירות ועליה תקנו פרקונה ולא דמי למזונות שיכולה לומר איני נזונת ואיני עוש' כי פרקונה היא שלא תטמע בין הגוים וכן כתב הרא"ש לא שהמזונו' תקנת חכמים אלא מדאוריתא וכן כתב הרמב"ם ז"ל כתובות [מ"ז ע"ב].
